אני מתחיל לזהות פה אובססיה לחיות פרוותיות (: כרגיל הרנדר הורס, את בהחלט לוקחת את המדיום הזה עד לקצה. אך מרשים ככל שזה יהיה, לטעמי יש משהו בהיפר ראליזם שמתפוגג מהר ולא משאיר חותם מעבר לטכניקה. הייתי שמח לראות את כל הידע הזה ממונף לסיגנון ואמירה אישיים...
מסכימה עם ליאור. הטכניקה שלך מרשימה ביותר אבל אין פה הרבה מעבר. אני גם רואה פה מדי פעם פוסטים דומים של ציור מצילום או התבוננות אבל אף פעם לא טורחת להגיב כי באמת שאין לי מה לומר מעבר ל"את/ה מצייר/ת יפה".
מוזר מה שאמרתם בקשר לקריאטיביות, כי הייתי ממש בטוחה שהפוסט הקודם היה די יצירתי. נו טוב תמיד אפשר לשאוף רחוק יותר, ובשביל זה כולנו כאן. מה לעשות, אני עדיין תלמידה בתחילת דרכה. אז תנו לי קודם ללמוד תויים, ואז להתחיל לנצח על סימפוניות. :)
אני לא אמרתי שום דבר בנוגע לחוסר קריאטיביות. ההערה שלי התייחסה לרישומים מתוך רפרנס, שמהווים רוב בולט בעבודות שבחרת להציג כאן. הפוסט הקודם אגב, אכן מתקרב למחוזות יצירה אישית, אבל כאן נכנסים עניין של טעם אישי וסיגנון. אני אישית מתרגש כשאני נתקל בקונספט רעיוני מקורי,דמות מסוגננת בצורה טובה, שימוש נועז במברשות, שילובי צבעים בפלטה שלא הייתי מצפה לראות, או סכמות תאורה שעושות נעים בלב. בקיצור כמו שציינת בצדק, כולנו פה תלמידים, ולאסוף את מכלול הכלים שמרכיבים יצירה מנצחת, לוקח שנים רבות. שמח לראות שאת לוקחת את הביקורת מהכיוון הנכון, ובהמשך לאלגוריה שלך, לי נראה שאת דווקא יודעת לנגן יופי, אולי עכשיו את צריכה לעזוב את מחברת התווים ולהתחיל לאלתר.
אתה מוזמן לאלבום אצלי בפייסבוק שנקרא "דברים שהייתי צריכה לעשות כבר מזמן" הקוביות שלי לא ברמה שמצדיקה את תקופת הלימודים שלי. לא קרובה לזה אפילו. יש, יש עוד לטחון. והרבה.
ובקשר ליצירה אישית וסגנון, מבטיחה לך שאני נמצאת בכל אחד מהדברים שאני עושה לפי רפרנס.
קריאיטיביות.. אני מחפשת לרגש. לא לעורר עניין ולא להדליק אסוציאציות ולא לפתח קונספט. כל הדברים האלה הם נחמדים בתור אקסטרה. אבל אני צריכה ציור מרגש. כזה שאתה יכול לגעת בו והו נוגע בך בחזרה. הפרווה הזאת, אם אתה לא מרגיש אותה על הלשון שלך כשאתה מסתכל בה, לא שווה הרבה. ורעיון טוב, או סגנון מיוחד הם טובים כדי לתפוס אותך לכמה רגעים יותר מדפדוף ממוצע. לרגש זה משהו אחר.
המממ... מעניינת ההערה שלך. מפליא אותי עד כמה היא רחוקה מהדיעה שלי על מה זה אומנות מוצלחת.
אני אישית חושבת שאין דבר פחות מרגש או מקורי או מעניין מציור שנאמן לגמרי לרפרנס כי כמו שנאמר הוא לא מחדש לי כלום. אני באותה מידה יכולה לחפש תמונה של יורקשיר בגוגל ולקבל פחות או יותר אותה חוויה. אני מקצינה כמובן, יש לי הרבה הערכה לטכניקה ולזמן שהושקע אבל כציור זה ממש לא "מרגש" אותי, ואם להשתמש במונח שלך: "לא יתפוס אותי יותר מאשר דפדוף ממוצע". פחות אפילו. אני משוכנעת באמת ובתמים שציור ללא קונספט, אמירה, סגנון, רעיון או כל דבר שבעצם מחדש משהו, הוא חסר משמעות מעבר לאימון נטו.
האם לפי דעתך הציורים האלה למשל שוים דפדוף ממוצע בלבד?: http://sketchoholic.com/uploads/1000/upload/users/5708/Crocodileweb.jpg http://sketchoholic.com/uploads/1000/upload/users/5618/nightmare.jpg http://sketchoholic.com/uploads/1000/upload/users/1481/nightmares(small).jpg
אני כותבת את זה לא בקטע של ביקורת או הטפה או מה שלא יהיה אלא כי פשוט הופתעתי מאוד מהעמדה שלך והייתי רוצה להבין יותר טוב.
הלינקים משום מה מסרבים להפתח, אני אשמח אם תשלחי לי אותם למייל roni.yoffe@gmail.com
באופן כללי, לפי מה שאני רואה כאן בבלוג, אני ואת לא נמצאות באותה המחלקה. אנחנו לא עוסקות באותו המקצוע.
הרוב כאן מחפשים לספר סיפור. להעביר מידע - להצחיק/להעציב/לזעזע/להפחיד - הכל נהדר. קומיקס, אילוסטרציה, אנימציה וכו' - כל אלה נמצאים במחלקה אחרת. מכובדת מבחינתי ואתם לא פחות בעלי מקצוע מעולים ממה שאני עכשיו או ממה שאני שואפת להיות.
אני עוסקת במקצוע אחר. אני מחפשת לרגש. לגרום לחושים שלך לעבוד. סיפור זה נחמד. זה מוסיף. אבל אם כשאת רואה ציור שלי, של סיר מלא בחמין ואת מצליחה להריח אותו ובא לך לאכול - אז הצלחתי. אז זאת אמנות. מבחינתי, הציור לא "חייב להיות זהה לרפרנס". יש המון רפרנסים שלא מעוררים בך דבר, אבל ציור טוב לפיהם, יעשה את העבודה מצויין.
כתבתי לא מזמן שאמנות מודרנית מתפתחת (ואני מדברת על הדברים שאני רואה כאן, לא לזבל הטהור של מחלות כמו דאדא ושות'.)כי לאנשים קל יותר עם דברים שלא מרגשים אותם. כתבתי שבעולם שבו אנו חשופים לאלפי זוועות מכל כיוון, אנחנו חייבים את המנגנון הגנה הזה. וזה מסנן לנו את הרגשות מהמידע והופך אותנו לאדישים. זה מתפתח ומושרש במשך 100 שנים כבר. ואת ואני כבר נולדנו לשיעורי אמנות שבהם הקונספט הוא מה שחשוב. וכן, כשאין לך דבר של רגשות ביצירה שלך, את חייבת קונספט, את חייבת שיהיה משהו להגיד על הציור. כי אחרת באמת שאין שם כלום. האם תגידי שיצירות קלאסיות של אמנים כמו טיציאן או רמברננדט הם לא אמנות כי אין קונספט בפורטרט? אני אומרת שכשזה נראה כאילו הדמות שמולך עומדת להגיד משהו, ממש, עוד שנייה היא תאמר מילה או תעשה צעד - זאת אמנות. את מרגישה שזה עומד לקרות, כמו שאת מרגישה את זה שנייה לפני שאת חוטפת סטירה או מקבלת נשיקה. את מרגישה את זה ולא צריכה לקרוא את זה או ללמוד את זה. זה שם. ציור צריך להיות חיי.
סליחה על החפירה, אבל יוצא לי לא מעט לדבר על הדברים האלה. אמנות היא ביטויי לרגשות. כשאת מתבוננת ביצירה, ואת מרגישה, ואל תבלבלי את זה עם חושבת, כשאת מרגישה, בקצות האצבעות, בלשון, בעורף באוזניים, רק כשאת מרגישה משהו, רק אז זאת אמנות.
זה חייב להיות חיי. גם כשזה סתם קערה עם פירות, זה חייב לתת לך תחושה שזה נמצא שם, שיש לזה משקל וריח וטעם, וחיים. כמו במציאות. לא כמו צילום. כמו במציאות. שימי מולך על שולחן תפוח. צלמי אותו. ושימי את הצילום על יד התפוח. אין סכנה שתטעי ותנסי לאחוז בתפוח המצולם נכון? אבל אם תלכי ליצירה קלאסית טובה באיזה מוזיאון, בגודל טבעי, תראי שאת מרגישה שהיית מסוגלת להוציא חפצים מהציור. שהדמויות נעות, ושקורה שם דבר מה. אמנות היא ביטויי לרגשות, ויש לי הרגשה שאני הולכת לכתוב את הנאומים האלה עוד הרבה מאוד פעמים.
אני מתחבר מאד לחלק מהדברים של רוני, במיוחד שעצמים ואנשים יראו כאילו הם חיים במציאות. מצד שני גם לקונספט חדש יש את התכונות האלו, אפילו אם הם מועברות בצורה שונה. אולי זה קצת פוליטיקלי קורקט אבל, שווה להיות בשני צידי המתרס ולהתמחות בשתי האסכולות :), מה שכן הדיון פה הוא אחד היותר מעניינים שהיו בשבועות האחרונים!
כבוד לשתיכן על ההשקעה בדיון כאן. כמי שלוקח לו רבע שעה להקליד פסקה בעברית, אני ממש מעריך את זה.
מאוד קשה להתייחס להבדלים בין עבודת "קונספט" לבין עבודת "פיין ארט" מהסוג הריאליסטי. ראשית כי הגבול ביניהן מאוד מתושתש ויש לא מעט יצירות שמשתייכות לשניהם, ושנית כי מבחינתי שתיהן מאוד מרגשות. בעבודת "קונספט" הרגש, אצלי, נובע מכך שאני בעצם מדמיין את עצמי בעולם אחר ומופלא, או בסיטוציה דמיונית ומשעשעת (התנין בקישור הראשון של שוז הפיל אותי), מנגד, בציור ריאליסטי אני מתרגש מזה שאני זוכה להיות מישהו אחר לכמה רגעים, לראות את המציאות דרך העיניים שלו וללמוד משהו על הצופה (לא על האובייקט), כמובן שהתחושות האלו לרוב נמצאות אי שם בין המודע לתת מודע. אני מסוגל לבהות בציור ריאליסטי דקות רבות אך כך גם ביצירת "קונספט" ולעבור פרט פרט בעיניים.
יותר חשוב לי להתייחס, לעניין השני, של הציור הריאליסטי, כדוגמת הכלב הנ"ל ולנקודה של מה עושה ציור כזה מרגש או לא מרגש. המורה שלי לתולדות האומנות חזר והדגיש שיצירה ריאליסטית היא יצריה שמנסה לשקף את המציאות כמו שהיא, במובן של תחושה, ולא בהכרח בויזואל, כלומר, לא פוטוריאליזם. אמנים כמו רמברנדט וטיציאן אמנם ריאליסטים אבל כמובן אי אפשר לחשוב שאתה מתבונן בצילום. אם זאת כמו שאמרה רוני, הם מרגשים אותנו, כיוון שאנחנו רואים את המציאות דרך הפילטר שלהם. גם יצירות היפרריאליסטיות לא יכולות להישאר אובייקטיביות לגמרי, אפילו מעצם כך שהאומן בוחר מה יכנס לפריים ומה יחתך. עם זאת אני חושב שההתרגשות בציורים מסוג זה באה ממקומות יותר מופשטים ומורכבים מאשר התחושה שאפשר להוציא אובייקט מהתמונה, הרגשה שהדמות היא אמיתית או תחושה של הפרווה על הלשון. היא באה בעיקר מיחסי אור וחושך בתמונה, זווית הציור, מה היוצר בוחר להאיר ולפרט יותר ומה פחות, הצורות המופשטות והנגטיבים שנוצרים בין הצורות, יצירת מתחים בקומפוזיציה שמעוררים אסוציאציות לגמרי לא קשורות לאובייקט וכו. לדעתי, הקושי העיקרי ביצירה מסוג זה הוא לא בלהראות שמולנו יש כלב (אין ספק שאת עושה את זה מעולה), כיוון שלכך מספיקים גם קווים בודדים, אלא בלהעביר תחושות מסוימות או רגשות שיש לך דרך אותו הציור. שם הציורים שלך עדיין לוקים בחסר (כמו אצל רובנו). בציור הספציפי הזה, הכלב יושב פרונטאלית, לגמרי במרכז הפריים, על רקע כמעט אחיד וברמת פירוט אחידה (גבוהה מאוד :))של כל הפרטים. אני אכן "מרגיש" את הפרווה אבל לא הרבה מעבר לזה. לעניות דעתי היא אף מסיחה את הדעת ממקומות אחרים שיכולים להיות יותר חשובים וטעוני רגש בציור.
זהו, מקווה שהצלחתי לתרום משהו לדיון, זה לקח לי חצי שעה להקליד.
אחרי שהצלחתי באמת לראות את הציורים בלינקים ששוז נתנה, התשובה שלי היא לגביהם חד משמעית - כן, הם ציורים שלא הייתי נשארת עליהם ליותר מזמן של דפדוף ממוצע. הכוונה שלי היא שמול ציור אפשר לגווע. פשוטו כמשמעו. להיות שם ולחוות חוויה. בציורים ששמת, יש דמויות מצחיקות, חמודות, שמספרות סיפור, ואפילו בצורה מעולה - כי אין צורך לחפש כלום, או להתקע עליו ליותר משתי שניות. בדיוק בשביל זה הן כל כך טובות. בתחום שלהן. אבל הן לא גורמות לי לחוש דבר. זה לא חומר, זה לא חיי. אלה דמויות מגניבות. או סמלים מפורטים. זה מגניב. זה לא מרגש.
אהבתי את הדוגמא שנתת, שגיא, שבציורים קלאסים אין לחשוב שהם צילום. כי זה אכן ובאמת ובלי שום ספק, לא אותו דבר. להשוות בין ציור לצילום זה כמו להשוות בין סרט לתיאטרון. וזה פשוט לא אותו דבר.
בכל מקרה, כן, אני מסכימה עם מה שאמרת שאין אצלי בכלב הזה יותר מהעברת תחושה של פרווה. הוא לא "עוד שנייה נובח או מקשקש בזנב" אבל בגלל זה אני לומדת, ואמשיך ללמוד עוד הרבה מאוד זמן.
מצד שני, אני לא מסכימה עם זה שאמרת שהתחושה נוצרת ע"י היחסים בין האור והצל והקומפוזיציה. לא. אלה הם אפקטים, שרק לאחרונה למדתי לזהות. התחושה והחוויה מועברת ע"י הג'סצ'ר. ורק באמצעותו. להתחיל להסביר עכשיו למה אני מתכוונת זה קצת בעיה, כי שמתי לב שאנשים כאן משתמשים בביטויי הזה, אבל לא במשמעות שאליה אני מתכוונת. בכל מקרה, מתישהו אני מתכננת לעשות סרטונים שאמורים להסביר כל מיני דברים, מקווה שזה יקח לי פחות משנתיים. :)
הממממ... קראתי את התשובה שלך רוני אבל לא כ"כ ברורה לי הטרמינולוגיה שלך. אני מתייחסת יותר לקטע של "לרגש". אני מסכימה שיש הבדל ברור בין ציור מרפרנס לבין איורים קונספטואליים אבל ההבדל הוא ויזואלי בעיקר, אני לא מסכימה להפרדה הזאת בין מחלקות שהצעת וכמו ששגיא ציין הן הרבה פעמים גם חופפות. בסופו של דבר לדעתי, לא משנה איזה מין אמן אתה, המטרה שלך היא זהה מבחינת כוונותך לצופה. אני חושבת שהגענו בשלב זה לנקודה של טעם אישי בעצם. אני חייבת להתוודות שאני לא באה מרקע של הערכה לאומנות - ובאומנות אני מתחייסת לא רק לקלאסית ומודרנית אלא גם לאומנות דיגיטלית ומסוגננת. אין לי אף אחד במשפחה שכיוון אותי לשם כילדה והתחלתי להתוודע לעולם הזה רק אחרי שהגעתי למכללה. אולי בעצם קצת לפני זה כשהגיעו תוכניות סטייל דיגימון ופוקימון לטלויזיה וגרמו להתחיל להתעניין באנימה. מה שאני מנסה להגיד זה שלא נכנסתי לתחום על אבות המזון של המאסטרים הגדולים אלא דרך הג'אנק פוד והאיי קנדי של המצויירים והקומיקסים "הפחותים" יותר ומעולם לא פיתחתי טעם לדברים היותר רציניים. לפני כמה שנים יצא לי לבקר בלובר כשהייתי בחופשה בצרפת ואני חייבת להגיד שהדבר שהכי זכור לי משם זה כאב הרגליים שקיבלתי אחרי שעתיים של הליכה. אם חוזרים שוב לקטע של טעם אישי, מעולם לא ראיתי איור ריאלסטי שגרם לי לרצות "לגעת בתפוח" כי אותו הדבר שגורם לך להמשיך מיד הלאה כשאת רואה ציור כדוגמת אלה שהעלתי (שלדעתי הם מדהימים ודורשים התעמקות) גורם לי להמשיך כשאני רואה טבע דומם למשל, מוצלח ככל שיהיה. מצד שני, בפרסומת של פלאפון הייתי מתה לגעת בעננים הפלאפיים והמסולסלים שם.
ומכייון שאני תמיד מעדיפה לגבות את מילותי בדוגמאות ויזואליות טרחתי וחפרתי קצת בDA הנה סרטון קצר שעשתה בחורה שמטיבה להפליא לצייר מרפרנס. עבודת הרנדר מרשימה ביותר אבל הסרטון הזה משעמם להפליא לדעתי ודי חסר משמעות ולא הצלחתי להחזיק יותר מדקה שתיים: http://www.youtube.com/watch?v=QHyu_DTjQRU
ציור שיש בו רמה מסויימת של ריאליזם אבל מספיק אופי וסגנון אישי שידבר אליי: http://darkartist3.deviantart.com/gallery/#/d2w5ist
ועוד אחד שמשלב בין ריאליזם וסגנון: http://papaninja.deviantart.com/gallery/#/d2vfbbr
טכניקה מדהימה, ציור משעמם: http://nambroth.deviantart.com/gallery/#/d2vunxz
עוד אחד רק דיגיטלי. יותר מעניין ועם אופי אבל עדיין לא משהו לטעמי: http://kattything.deviantart.com/#/d2v3tz2
שוב פעם, אני מעריכה את הטכניקה אבל טכניקה לבד לא תתפוס אותי.
העתקה מתמונה עם תוספות מהדמיון. את זה הפעם אהבתי בגלל תאורה וקומפוזיציה ודמות. דברים שטענת שהם רק אפקטים אבל אני אישית מאמינה שעליהם תקום או תיפול תמונה: http://sijeney.deviantart.com/art/High-Water-173367163?q=&qo=
אותה אומנית אבל ציור גרוע לטעמי שנופל בעצם על אותם אפקטים שציינתי קודם: http://sijeney.deviantart.com/art/High-Water-173367163?q=&qo=
לרגש - לעורר את החושים. זה עצוב לי כל כך שאני צריכה להסביר לפחות פעם בשבוע למישהו מה זה להרגיש את יודעת.. מכירה את זה שאומרים לך לימון ונהייה לך חמוץ בפה? אני מקווה מתישהו לצייר מכונית, בגודל טבעי שנוסעת חזיתית אל הצופה, והיא כל כך מוחשית וחיה, שכשאת פתאום רואה אותה, את לוקחת צעד אחורה.
ה"טכניקה" שאת מדברת עליה היא מה שאני קוראת לו ציור יבש וחסר חיים. הוא יכול להיות נאמן למציאות, אבל אין בו חיים. אמרת שאת לא ממש מתמצאת בציורים קלאסים ובאמנות - אני מאחלת לך לראות פעם ציור אורגינל ולהבין על מה אני מדברת. כדאי לך מאוד להתעניין, הקלאסיקאים היו חברה' מעולים. מצחיקים. מרגשים. פנאטים. ומשוגעים לחלוטין. הם לא נופלים ברעיוניות שלהם משום אמן אילוסטרציה שאת מכירה כיום.
שוב בקשר ללרגש - הנה נקודה למחשבה - למה אנשים משקיעים מילונים של דולרים כדי ליצור סרטי תלת מימד? בשביל מה כל כך מתאמצים בשביל התלת מימד הזה? מה רע בדו מימד כמו שהיה עד עכשיו? אז אומר לך את דעתי, החושים שלנו מתכהים לאט לאט, או מהר מהר כי הם חשופים לאובר-מידע. היפייפיה הנרדמת של דיסני כבר לא יתפוס צופה נלהב של עידן הקרח. היוצרים חייבים להעלות את רף התחושה כדי לרגש את הצופה. וכן, באווטאר וואללה - הרגשתי שאני שם בין השיחים האלה. זה היה עשויי מצויין. אבל עכשיו זה עוד רף שצריך לעבור. בכל מקרה, גם במחלקה שלך, חייבים לרגש. בסופו של דבר. כי כמה מגניב אפשר כבר להיות? כמה מצחיק? כמה מתוחכם? הרי צופים רק מתחלפים וזה מתעצם.
אקדים ואומר שלא קראתי את כל כמות הטקסט הענקית שהועלתה לפה. אני רואה למעלה רישום ומתחתיו המון מילים כמו "מרגש" ו"להרגיש" - מילים שאי אפשר להתייחס אליהן באופן מקדם או פרודוקטיבי*.
אני חושב שהרישום הזה טוב הרבה פחות מהציור שהעלת בפעם הקודמת. הסיבה היא לא הנושא ולא עבודה מרפרנס כן-או-לא, אלא המקום שאת נותנת לצופה בעבודה, ליכולת שלו להבין דברים לבד, בלי שתשבי ותרנדרי לו שערה שערה, פרעוש פרעוש. בעבודה הקודמת יש כתם כהה גדול שמשרת פונקציה של שיער צפוף ועשיר באופן משכנע וחי הרבה יותר מאשר ברישום המפורט הזה. כשאני מסתכל על הציור הזה אני לא חושב "וואו, בא לי ללטף את הפודל הזה", אלא "איזה ייאוש, כמה זמן לקח לעשות את זה!".
כל המילים האלה על אמנות והדיבורים על דאדא ופיקסאר כעל השטן לא משפרים את הציור.
ואם זה לא היה ברור, יש לי הערכה ליכולות הטכניות שלך וגם ליכולות הציוריות שבאות לידי ביטוי בציור הקודם. אני מרגיש שהן לא מתועלות לכיוון נכון ברישום הזה, אבל זה לא מבטל אותן.
אני מתחיל לזהות פה אובססיה לחיות פרוותיות (:
השבמחקכרגיל הרנדר הורס, את בהחלט לוקחת את המדיום הזה עד לקצה. אך מרשים ככל שזה יהיה, לטעמי יש משהו בהיפר ראליזם שמתפוגג מהר ולא משאיר חותם מעבר לטכניקה.
הייתי שמח לראות את כל הידע הזה ממונף לסיגנון ואמירה אישיים...
נקבות וזכרים מאוד מאוד מודחקים :)
השבמחקמסכימה עם ליאור. הטכניקה שלך מרשימה ביותר אבל אין פה הרבה מעבר. אני גם רואה פה מדי פעם פוסטים דומים של ציור מצילום או התבוננות אבל אף פעם לא טורחת להגיב כי באמת שאין לי מה לומר מעבר ל"את/ה מצייר/ת יפה".
מקווה לראות ממך דברים יותר קריאטיביים בהמשך.
תודה על התגובות. :)
השבמחקמוזר מה שאמרתם בקשר לקריאטיביות, כי הייתי ממש בטוחה שהפוסט הקודם היה די יצירתי.
נו טוב
תמיד אפשר לשאוף רחוק יותר, ובשביל זה כולנו כאן.
מה לעשות, אני עדיין תלמידה בתחילת דרכה. אז תנו לי קודם ללמוד תויים, ואז להתחיל לנצח על סימפוניות.
:)
אופס, שכחתי לגמרי שהציור עם הבחורה בפייד היה שלך.
השבמחקחוזרת בי מההערה :)
אני לא אמרתי שום דבר בנוגע לחוסר קריאטיביות. ההערה שלי התייחסה לרישומים מתוך רפרנס, שמהווים רוב בולט בעבודות שבחרת להציג כאן.
השבמחקהפוסט הקודם אגב, אכן מתקרב למחוזות יצירה אישית, אבל כאן נכנסים עניין של טעם אישי וסיגנון. אני אישית מתרגש כשאני נתקל בקונספט רעיוני מקורי,דמות מסוגננת בצורה טובה, שימוש נועז במברשות, שילובי צבעים בפלטה שלא הייתי מצפה לראות, או סכמות תאורה שעושות נעים בלב.
בקיצור כמו שציינת בצדק, כולנו פה תלמידים, ולאסוף את מכלול הכלים שמרכיבים יצירה מנצחת, לוקח שנים רבות.
שמח לראות שאת לוקחת את הביקורת מהכיוון הנכון, ובהמשך לאלגוריה שלך, לי נראה שאת דווקא יודעת לנגן יופי, אולי עכשיו את צריכה לעזוב את מחברת התווים ולהתחיל לאלתר.
אתה מוזמן לאלבום אצלי בפייסבוק שנקרא "דברים שהייתי צריכה לעשות כבר מזמן" הקוביות שלי לא ברמה שמצדיקה את תקופת הלימודים שלי. לא קרובה לזה אפילו. יש, יש עוד לטחון. והרבה.
השבמחקובקשר ליצירה אישית וסגנון, מבטיחה לך שאני נמצאת בכל אחד מהדברים שאני עושה לפי רפרנס.
קריאיטיביות.. אני מחפשת לרגש. לא לעורר עניין ולא להדליק אסוציאציות ולא לפתח קונספט.
כל הדברים האלה הם נחמדים בתור אקסטרה.
אבל אני צריכה ציור מרגש. כזה שאתה יכול לגעת בו והו נוגע בך בחזרה.
הפרווה הזאת, אם אתה לא מרגיש אותה על הלשון שלך כשאתה מסתכל בה, לא שווה הרבה.
ורעיון טוב, או סגנון מיוחד הם טובים כדי לתפוס אותך לכמה רגעים יותר מדפדוף ממוצע.
לרגש זה משהו אחר.
המממ... מעניינת ההערה שלך. מפליא אותי עד כמה היא רחוקה מהדיעה שלי על מה זה אומנות מוצלחת.
השבמחקאני אישית חושבת שאין דבר פחות מרגש או מקורי או מעניין מציור שנאמן לגמרי לרפרנס כי כמו שנאמר הוא לא מחדש לי כלום. אני באותה מידה יכולה לחפש תמונה של יורקשיר בגוגל ולקבל פחות או יותר אותה חוויה. אני מקצינה כמובן, יש לי הרבה הערכה לטכניקה ולזמן שהושקע אבל כציור זה ממש לא "מרגש" אותי, ואם להשתמש במונח שלך: "לא יתפוס אותי יותר מאשר דפדוף ממוצע". פחות אפילו.
אני משוכנעת באמת ובתמים שציור ללא קונספט, אמירה, סגנון, רעיון או כל דבר שבעצם מחדש משהו, הוא חסר משמעות מעבר לאימון נטו.
האם לפי דעתך הציורים האלה למשל שוים דפדוף ממוצע בלבד?:
http://sketchoholic.com/uploads/1000/upload/users/5708/Crocodileweb.jpg
http://sketchoholic.com/uploads/1000/upload/users/5618/nightmare.jpg
http://sketchoholic.com/uploads/1000/upload/users/1481/nightmares(small).jpg
אני כותבת את זה לא בקטע של ביקורת או הטפה או מה שלא יהיה אלא כי פשוט הופתעתי מאוד מהעמדה שלך והייתי רוצה להבין יותר טוב.
האם יש פה עוד אנשים שמסכימים עם רוני?
הלינקים משום מה מסרבים להפתח, אני אשמח אם תשלחי לי אותם למייל
השבמחקroni.yoffe@gmail.com
באופן כללי, לפי מה שאני רואה כאן בבלוג, אני ואת לא נמצאות באותה המחלקה. אנחנו לא עוסקות באותו המקצוע.
הרוב כאן מחפשים לספר סיפור. להעביר מידע - להצחיק/להעציב/לזעזע/להפחיד - הכל נהדר. קומיקס, אילוסטרציה, אנימציה וכו' - כל אלה נמצאים במחלקה אחרת. מכובדת מבחינתי ואתם לא פחות בעלי מקצוע מעולים ממה שאני עכשיו או ממה שאני שואפת להיות.
אני עוסקת במקצוע אחר.
אני מחפשת לרגש. לגרום לחושים שלך לעבוד. סיפור זה נחמד. זה מוסיף. אבל אם כשאת רואה ציור שלי, של סיר מלא בחמין ואת מצליחה להריח אותו ובא לך לאכול - אז הצלחתי. אז זאת אמנות. מבחינתי, הציור לא "חייב להיות זהה לרפרנס". יש המון רפרנסים שלא מעוררים בך דבר, אבל ציור טוב לפיהם, יעשה את העבודה מצויין.
כתבתי לא מזמן שאמנות מודרנית מתפתחת (ואני מדברת על הדברים שאני רואה כאן, לא לזבל הטהור של מחלות כמו דאדא ושות'.)כי לאנשים קל יותר עם דברים שלא מרגשים אותם.
כתבתי שבעולם שבו אנו חשופים לאלפי זוועות מכל כיוון, אנחנו חייבים את המנגנון הגנה הזה. וזה מסנן לנו את הרגשות מהמידע והופך אותנו לאדישים. זה מתפתח ומושרש במשך 100 שנים כבר. ואת ואני כבר נולדנו לשיעורי אמנות שבהם הקונספט הוא מה שחשוב. וכן, כשאין לך דבר של רגשות ביצירה שלך, את חייבת קונספט, את חייבת שיהיה משהו להגיד על הציור. כי אחרת באמת שאין שם כלום.
האם תגידי שיצירות קלאסיות של אמנים כמו טיציאן או רמברננדט הם לא אמנות כי אין קונספט בפורטרט?
אני אומרת שכשזה נראה כאילו הדמות שמולך עומדת להגיד משהו, ממש, עוד שנייה היא תאמר מילה או תעשה צעד - זאת אמנות. את מרגישה שזה עומד לקרות, כמו שאת מרגישה את זה שנייה לפני שאת חוטפת סטירה או מקבלת נשיקה. את מרגישה את זה ולא צריכה לקרוא את זה או ללמוד את זה. זה שם. ציור צריך להיות חיי.
סליחה על החפירה, אבל יוצא לי לא מעט לדבר על הדברים האלה.
אמנות היא ביטויי לרגשות.
כשאת מתבוננת ביצירה, ואת מרגישה, ואל תבלבלי את זה עם חושבת, כשאת מרגישה, בקצות האצבעות, בלשון, בעורף באוזניים, רק כשאת מרגישה משהו, רק אז זאת אמנות.
זה חייב להיות חיי. גם כשזה סתם קערה עם פירות, זה חייב לתת לך תחושה שזה נמצא שם, שיש לזה משקל וריח וטעם, וחיים. כמו במציאות. לא כמו צילום. כמו במציאות.
שימי מולך על שולחן תפוח. צלמי אותו. ושימי את הצילום על יד התפוח. אין סכנה שתטעי ותנסי לאחוז בתפוח המצולם נכון?
אבל אם תלכי ליצירה קלאסית טובה באיזה מוזיאון, בגודל טבעי, תראי שאת מרגישה שהיית מסוגלת להוציא חפצים מהציור. שהדמויות נעות, ושקורה שם דבר מה.
אמנות היא ביטויי לרגשות, ויש לי הרגשה שאני הולכת לכתוב את הנאומים האלה עוד הרבה מאוד פעמים.
אני מתחבר מאד לחלק מהדברים של רוני, במיוחד שעצמים ואנשים יראו כאילו הם חיים במציאות. מצד שני גם לקונספט חדש יש את התכונות האלו, אפילו אם הם מועברות בצורה שונה. אולי זה קצת פוליטיקלי קורקט אבל, שווה להיות בשני צידי המתרס ולהתמחות בשתי האסכולות :), מה שכן הדיון פה הוא אחד היותר מעניינים שהיו בשבועות האחרונים!
השבמחקכבוד לשתיכן על ההשקעה בדיון כאן. כמי שלוקח לו רבע שעה להקליד פסקה בעברית, אני ממש מעריך את זה.
השבמחקמאוד קשה להתייחס להבדלים בין עבודת "קונספט" לבין עבודת
"פיין ארט" מהסוג הריאליסטי. ראשית כי הגבול ביניהן מאוד מתושתש ויש לא מעט יצירות שמשתייכות לשניהם, ושנית כי מבחינתי שתיהן מאוד מרגשות. בעבודת "קונספט" הרגש, אצלי, נובע מכך שאני בעצם מדמיין את עצמי בעולם אחר ומופלא, או בסיטוציה דמיונית ומשעשעת (התנין בקישור הראשון של שוז הפיל אותי), מנגד, בציור ריאליסטי אני מתרגש מזה שאני זוכה להיות מישהו אחר לכמה רגעים, לראות את המציאות דרך העיניים שלו וללמוד משהו על הצופה (לא על האובייקט), כמובן שהתחושות האלו לרוב נמצאות אי שם בין המודע לתת מודע. אני מסוגל לבהות בציור ריאליסטי דקות רבות אך כך גם ביצירת "קונספט" ולעבור פרט פרט בעיניים.
יותר חשוב לי להתייחס, לעניין השני, של הציור הריאליסטי, כדוגמת הכלב הנ"ל ולנקודה של מה עושה ציור כזה מרגש או לא מרגש.
המורה שלי לתולדות האומנות חזר והדגיש שיצירה ריאליסטית היא יצריה שמנסה לשקף את המציאות כמו שהיא, במובן של תחושה, ולא בהכרח בויזואל, כלומר, לא פוטוריאליזם. אמנים כמו רמברנדט וטיציאן אמנם ריאליסטים אבל כמובן אי אפשר לחשוב שאתה מתבונן בצילום. אם זאת כמו שאמרה רוני, הם מרגשים אותנו, כיוון שאנחנו רואים את המציאות דרך הפילטר שלהם. גם יצירות היפרריאליסטיות לא יכולות להישאר אובייקטיביות לגמרי, אפילו מעצם כך שהאומן בוחר מה יכנס לפריים ומה יחתך.
עם זאת אני חושב שההתרגשות בציורים מסוג זה באה ממקומות יותר מופשטים ומורכבים מאשר התחושה שאפשר להוציא אובייקט מהתמונה, הרגשה שהדמות היא אמיתית או תחושה של הפרווה על הלשון. היא באה בעיקר מיחסי אור וחושך בתמונה, זווית הציור, מה היוצר בוחר להאיר ולפרט יותר ומה פחות, הצורות המופשטות והנגטיבים שנוצרים בין הצורות, יצירת מתחים בקומפוזיציה שמעוררים אסוציאציות לגמרי לא קשורות לאובייקט וכו.
לדעתי, הקושי העיקרי ביצירה מסוג זה הוא לא בלהראות שמולנו יש כלב (אין ספק שאת עושה את זה מעולה), כיוון שלכך מספיקים גם קווים בודדים, אלא בלהעביר תחושות מסוימות או רגשות שיש לך דרך אותו הציור. שם הציורים שלך עדיין לוקים בחסר (כמו אצל רובנו).
בציור הספציפי הזה, הכלב יושב פרונטאלית, לגמרי במרכז הפריים, על רקע כמעט אחיד וברמת פירוט אחידה (גבוהה מאוד :))של כל הפרטים. אני אכן "מרגיש" את הפרווה אבל לא הרבה מעבר לזה. לעניות דעתי היא אף מסיחה את הדעת ממקומות אחרים שיכולים להיות יותר חשובים וטעוני רגש בציור.
זהו, מקווה שהצלחתי לתרום משהו לדיון, זה לקח לי חצי שעה להקליד.
אחרי שהצלחתי באמת לראות את הציורים בלינקים ששוז נתנה, התשובה שלי היא לגביהם חד משמעית - כן, הם ציורים שלא הייתי נשארת עליהם ליותר מזמן של דפדוף ממוצע. הכוונה שלי היא שמול ציור אפשר לגווע. פשוטו כמשמעו. להיות שם ולחוות חוויה.
השבמחקבציורים ששמת, יש דמויות מצחיקות, חמודות, שמספרות סיפור, ואפילו בצורה מעולה - כי אין צורך לחפש כלום, או להתקע עליו ליותר משתי שניות. בדיוק בשביל זה הן כל כך טובות. בתחום שלהן.
אבל הן לא גורמות לי לחוש דבר. זה לא חומר, זה לא חיי. אלה דמויות מגניבות. או סמלים מפורטים. זה מגניב. זה לא מרגש.
אהבתי את הדוגמא שנתת, שגיא, שבציורים קלאסים אין לחשוב שהם צילום. כי זה אכן ובאמת ובלי שום ספק, לא אותו דבר.
להשוות בין ציור לצילום זה כמו להשוות בין סרט לתיאטרון. וזה פשוט לא אותו דבר.
בכל מקרה, כן, אני מסכימה עם מה שאמרת שאין אצלי בכלב הזה יותר מהעברת תחושה של פרווה. הוא לא "עוד שנייה נובח או מקשקש בזנב" אבל בגלל זה אני לומדת, ואמשיך ללמוד עוד הרבה מאוד זמן.
מצד שני, אני לא מסכימה עם זה שאמרת שהתחושה נוצרת ע"י היחסים בין האור והצל והקומפוזיציה. לא. אלה הם אפקטים, שרק לאחרונה למדתי לזהות.
התחושה והחוויה מועברת ע"י הג'סצ'ר.
ורק באמצעותו.
להתחיל להסביר עכשיו למה אני מתכוונת זה קצת בעיה, כי שמתי לב שאנשים כאן משתמשים בביטויי הזה, אבל לא במשמעות שאליה אני מתכוונת.
בכל מקרה, מתישהו אני מתכננת לעשות סרטונים שאמורים להסביר כל מיני דברים, מקווה שזה יקח לי פחות משנתיים.
:)
הממממ... קראתי את התשובה שלך רוני אבל לא כ"כ ברורה לי הטרמינולוגיה שלך. אני מתייחסת יותר לקטע של "לרגש".
השבמחקאני מסכימה שיש הבדל ברור בין ציור מרפרנס לבין איורים קונספטואליים אבל ההבדל הוא ויזואלי בעיקר, אני לא מסכימה להפרדה הזאת בין מחלקות שהצעת וכמו ששגיא ציין הן הרבה פעמים גם חופפות. בסופו של דבר לדעתי, לא משנה איזה מין אמן אתה, המטרה שלך היא זהה מבחינת כוונותך לצופה. אני חושבת שהגענו בשלב זה לנקודה של טעם אישי בעצם.
אני חייבת להתוודות שאני לא באה מרקע של הערכה לאומנות - ובאומנות אני מתחייסת לא רק לקלאסית ומודרנית אלא גם לאומנות דיגיטלית ומסוגננת. אין לי אף אחד במשפחה שכיוון אותי לשם כילדה והתחלתי להתוודע לעולם הזה רק אחרי שהגעתי למכללה. אולי בעצם קצת לפני זה כשהגיעו תוכניות סטייל דיגימון ופוקימון לטלויזיה וגרמו להתחיל להתעניין באנימה.
מה שאני מנסה להגיד זה שלא נכנסתי לתחום על אבות המזון של המאסטרים הגדולים אלא דרך הג'אנק פוד והאיי קנדי של המצויירים והקומיקסים "הפחותים" יותר ומעולם לא פיתחתי טעם לדברים היותר רציניים. לפני כמה שנים יצא לי לבקר בלובר כשהייתי בחופשה בצרפת ואני חייבת להגיד שהדבר שהכי זכור לי משם זה כאב הרגליים שקיבלתי אחרי שעתיים של הליכה.
אם חוזרים שוב לקטע של טעם אישי, מעולם לא ראיתי איור ריאלסטי שגרם לי לרצות "לגעת בתפוח" כי אותו הדבר שגורם לך להמשיך מיד הלאה כשאת רואה ציור כדוגמת אלה שהעלתי (שלדעתי הם מדהימים ודורשים התעמקות) גורם לי להמשיך כשאני רואה טבע דומם למשל, מוצלח ככל שיהיה. מצד שני, בפרסומת של פלאפון הייתי מתה לגעת בעננים הפלאפיים והמסולסלים שם.
ומכייון שאני תמיד מעדיפה לגבות את מילותי בדוגמאות ויזואליות טרחתי וחפרתי קצת בDA
הנה סרטון קצר שעשתה בחורה שמטיבה להפליא לצייר מרפרנס. עבודת הרנדר מרשימה ביותר אבל הסרטון הזה משעמם להפליא לדעתי ודי חסר משמעות ולא הצלחתי להחזיק יותר מדקה שתיים:
http://www.youtube.com/watch?v=QHyu_DTjQRU
ציור שיש בו רמה מסויימת של ריאליזם אבל מספיק אופי וסגנון אישי שידבר אליי: http://darkartist3.deviantart.com/gallery/#/d2w5ist
ועוד אחד שמשלב בין ריאליזם וסגנון:
http://papaninja.deviantart.com/gallery/#/d2vfbbr
טכניקה מדהימה, ציור משעמם:
http://nambroth.deviantart.com/gallery/#/d2vunxz
עוד אחד רק דיגיטלי. יותר מעניין ועם אופי אבל עדיין לא משהו לטעמי:
http://kattything.deviantart.com/#/d2v3tz2
שוב פעם, אני מעריכה את הטכניקה אבל טכניקה לבד לא תתפוס אותי.
העתקה מתמונה עם תוספות מהדמיון. את זה הפעם אהבתי בגלל תאורה וקומפוזיציה ודמות. דברים שטענת שהם רק אפקטים אבל אני אישית מאמינה שעליהם תקום או תיפול תמונה:
http://sijeney.deviantart.com/art/High-Water-173367163?q=&qo=
אותה אומנית אבל ציור גרוע לטעמי שנופל בעצם על אותם אפקטים שציינתי קודם:
http://sijeney.deviantart.com/art/High-Water-173367163?q=&qo=
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחקאנחנו לא מאותה המחלקה.
השבמחקלרגש - לעורר את החושים.
זה עצוב לי כל כך שאני צריכה להסביר לפחות פעם בשבוע למישהו מה זה להרגיש את יודעת..
מכירה את זה שאומרים לך לימון ונהייה לך חמוץ בפה?
אני מקווה מתישהו לצייר מכונית, בגודל טבעי שנוסעת חזיתית אל הצופה, והיא כל כך מוחשית וחיה, שכשאת פתאום רואה אותה, את לוקחת צעד אחורה.
ה"טכניקה" שאת מדברת עליה היא מה שאני קוראת לו ציור יבש וחסר חיים. הוא יכול להיות נאמן למציאות, אבל אין בו חיים.
אמרת שאת לא ממש מתמצאת בציורים קלאסים ובאמנות - אני מאחלת לך לראות פעם ציור אורגינל ולהבין על מה אני מדברת.
כדאי לך מאוד להתעניין, הקלאסיקאים היו חברה' מעולים. מצחיקים. מרגשים. פנאטים. ומשוגעים לחלוטין.
הם לא נופלים ברעיוניות שלהם משום אמן אילוסטרציה שאת מכירה כיום.
שוב בקשר ללרגש - הנה נקודה למחשבה -
למה אנשים משקיעים מילונים של דולרים כדי ליצור סרטי תלת מימד?
בשביל מה כל כך מתאמצים בשביל התלת מימד הזה? מה רע בדו מימד כמו שהיה עד עכשיו?
אז אומר לך את דעתי, החושים שלנו מתכהים לאט לאט, או מהר מהר כי הם חשופים לאובר-מידע.
היפייפיה הנרדמת של דיסני כבר לא יתפוס צופה נלהב של עידן הקרח. היוצרים חייבים להעלות את רף התחושה כדי לרגש את הצופה.
וכן, באווטאר וואללה - הרגשתי שאני שם בין השיחים האלה. זה היה עשויי מצויין. אבל עכשיו זה עוד רף שצריך לעבור.
בכל מקרה, גם במחלקה שלך, חייבים לרגש. בסופו של דבר. כי כמה מגניב אפשר כבר להיות? כמה מצחיק? כמה מתוחכם? הרי צופים רק מתחלפים וזה מתעצם.
רגשות תמיד ישארו כאן.
אקדים ואומר שלא קראתי את כל כמות הטקסט הענקית שהועלתה לפה. אני רואה למעלה רישום ומתחתיו המון מילים כמו "מרגש" ו"להרגיש" - מילים שאי אפשר להתייחס אליהן באופן מקדם או פרודוקטיבי*.
השבמחקאני חושב שהרישום הזה טוב הרבה פחות מהציור שהעלת בפעם הקודמת. הסיבה היא לא הנושא ולא עבודה מרפרנס כן-או-לא, אלא המקום שאת נותנת לצופה בעבודה, ליכולת שלו להבין דברים לבד, בלי שתשבי ותרנדרי לו שערה שערה, פרעוש פרעוש. בעבודה הקודמת יש כתם כהה גדול שמשרת פונקציה של שיער צפוף ועשיר באופן משכנע וחי הרבה יותר מאשר ברישום המפורט הזה.
כשאני מסתכל על הציור הזה אני לא חושב "וואו, בא לי ללטף את הפודל הזה", אלא "איזה ייאוש, כמה זמן לקח לעשות את זה!".
כל המילים האלה על אמנות והדיבורים על דאדא ופיקסאר כעל השטן לא משפרים את הציור.
*(וגם כמה לינקים לאיורים מעולים, תודה שווז!)
ואם זה לא היה ברור, יש לי הערכה ליכולות הטכניות שלך וגם ליכולות הציוריות שבאות לידי ביטוי בציור הקודם. אני מרגיש שהן לא מתועלות לכיוון נכון ברישום הזה, אבל זה לא מבטל אותן.
השבמחקמרגש ולהרגיש הן הסיבות היחידות להתקדם ולהיות פרודוקטיבי.
השבמחקמבטיחה לך שעל הציור הקודם עבדתי כפול מהזמן אם לא יותר. והכלב הזה הוא עוד תרגיל. כמו הרבה אחרים שאני אפרסם כאן.
לא אמרתי מילה רעה אחת על פיקסאר. הם אחלה.
דאדא לעומת זאת..
"המקום אני נותנת לצופה.." "יכולות שמתועלות לכיוון נכון"..
אחי - אני מציירת כי אני אוהבת לצייר. ולא בגלל שום סיבה אחרת.
תודה על התגובות :)